"יש שני סוגי אנשים בעולם: אלו שמביאים איתם שמחה כשנכנסים לחדר ואלו שמביאים את השמחה כאשר הם עוזבים"
אוסקר ויילד, סופר משורר ומחזאי אירי
שמעתי את המשפט הזה לפני כמה שנים ולפעמים אני חושבת על עצמי בסיטואציות שונות בהן אני מביאה איתי את השמחה:
- כשאני נכנסת הביתה עם שקית ממאפיה שווה (היוש איבן).
- כשאני נפגשת עם חברה לקפה במרפסת, אחרי שהילדים ישנים.
- כשאני נכנסת לאימון קרוספיט בסטודיו.
לעומת סיטואציות אחרות בהן ככל הנראה השמחה תגדל ככל שאתרחק מהמקום:
- כשאני נתקלת בשלושה תיקי בית ספר זרוקים בכניסה לבית ו/או בערמות בגדים שאיבדו את דרכם לסל הכביסה ו/או בכלים שפעם היה בהם אוכל ועכשיו גדלים בהם דברים אחרים.
- כשאני מחליטה להתלונן על שירות שבעיני לא תקין, נניח זמינות תורים במכבי או מוצר מקולקל שהגיע במשלוח מהסופר.
אז איזה סוג של אדם אני?
אדם גרנט (פסיכולוג ארגוני שכבר כתבתי עליו בעבר) מדבר על סוג מסויים של א.נשים – אלו שכשיתקלו בנייר טואלט זרוק על הרצפה בשירותים ציבוריים, ירימו אותו ויזרקו לפח גם כשאף אחד לא רואה.
לעומתם, יש את מי שכלל לא יראו את הנייר על הרצפה או אלו שיסתכלו סביב כדי לוודא שאף אחד לא ראה אותם מתעלמים.
אז איזה סוג של אדם אני?
במה אני טובה?
כלומר, תשאלי אישה במה היא צריכה להשתפר ותקבלי רשימה ארוכה תוך שניות בודדות. תשאלי אישה במה היא טובה – ובכן זה כבר סיפור אחר לגמרי.
*כן, זה מגדרי, אני יודעת. ומגובה במחקרים מפה ועד להודעה חדשה.
אנה ויינר יצרה את התוכנית IAmRemarkable# בדיוק בגלל זה.
היא שמה לב שנשים פחות מקדמות את עצמן וכתוצאה מכך פחות מקודמות והחליטה לעשות משהו בנושא. ה"משהו" הזה כבר פגש יותר מ 600,000 א.נשים ברחבי העולם וזמין גם לך, ממש ממסך המחשב הקרוב אליך (קישור בתגובות)
פרק שכדאי לשמוע.
אם לא בשבילך אז בשביל הבת שלך.
*כן, כבר כתבתי את זה בעבר. זה היה נכון אז ונכון גם עכשיו. בואי לשמוע.
מעניין? יש עוד:
כמה מילים על אינה ויינר:
אנה ויינר עבדה בגוגל בתפקידים שונים במשך 13 שנים. כיום היא הנשיאה של עמותת Rmrkblty, ויוצרת התוכנית IAmRemarkable#
